שבכל מה שקשור להארי פוטר וספרים אני לא מתעניינת.
שזה הורס אותי.
והוא כל כך טועה. כל כך טועה.
אני הרוסה. והארי פוטר וספרים זה פשוט מקום לברוח אליו.
ושאני יוצאת ממנו אני הרוסה שוב, אז אני ככה.
הארי פוטר הופך אותי לטובה יותר. העצבנית זה רק ביטוי של מצב שלי כרגע.
שלא קשור בשום פנים ואופן להארי פוטר.
הוא לא מבין שאם הם יתנו לי להחזיק הארי פוטר בבית
להכין חולצות ואביזרים ואולי גם לקנות
ללכת לכנסים
והעיקר לתמוך ולא לזלזל,
האני האמתי שעכשיו נראה להם שחור
ילבין
לאט לאט
אבל הם לא מבינים שזה באמת חשוב לי
שזה לא סתם שיגעון חולף.
כי שאני אהיה בת 80 (אם אשרוד ככה)
אני אשב ואקרא הארי פוטר
ונכדים שלי ישאלו אותי: אפטר אל דיס טיים?
ואני אענה: אלווייז.
הם קוראים לזה ''פולחן''
הם לא מרשים לי לראות הדוקטור
הם חושבים שקומיקס זה רדוד
הם חושבים שאני רדודה.
למה ההורים שלי מתנגדים כל כך לגיקיות שלי?
היו פעמים שהם אפילו מנעו מממני ללמוד למבחנים ולהכין שיעורים.
;){kind=link}